<h1>סמ"ג לאוין סימן רנ"ט—רס"ד</h1>
<h2>דף עג:</h2>
האוכל מעשר שני בטומאה לוקה שנאמר ולא בערתי ממנו בטמא, בין שהמעשר טמא והאוכל טהור בין שהמעשר טהור והאוכל טמא והוא שיאכל אותו בירושלים קודם שיפדה, שאינו לוקה על אכילתו בטומאה אלא במקום אכילתו אבל אם אכלו בטומאה חוץ לירושלם מכין אותו מכת מרדות, ואפילו להדליק בו את הנר אחר שנטמא עד שיפדה אסור שנאמר ולא בערתי ממנו בטמא (רמב"ם מע"ש פ"ג הל' א'—ב'). ומפרש בפרק הערל (ע"ג ב') היכן הוזהר שלא לבערו בטמא ומסיק דכתיב במקום אחר (דברים ט"ו כ"ב) בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו ומפרש שטמא וטהור אוכלין בקערה אחת ומה שהתרתי לך שם אסרתי לך כאן מלא תוכל לאכול בשעריך (דברים י"ב י"ז), משמע שלא בערתי אינו לאו שהוצרך למצוא לאו במקום אחר על כן צריך להתיישב על לא אכלתי באוני ממנו (דברים כ"ו י"ד) ועל לא נתתי ממנו למת (שם) היכן הוזהר שיהא ראוי למנותן בחשבון הלאוין (עי' רמזי המצוה), [וכן ראיתי בתשובה אחת דר' יצחק בר' שמואל שאין למנותו בחשבון הלאוין], וגם על זה הלאו דלא תוכל ראוי להסתפק אם נמנהו ללאו יתר שכבר מנינו לא תוכל לאכול בשעריך ללאוין אחרים או שמא לוקה (עליו) [על בשעריך] כמו שלוקה על דגן ותירוש ויצהר על כל אחד לבד כמו כן לוקה על בשעריך לבד וראוי למנותו. בספר מצות עשה (קל"ו) בארנו שמעשר שני שנטמא פודין אותו אפילו בירושלים ואוכלין דמיו בטהרה בתורת פירות מעשר, אפילו נטמאו הפירות כולן כשהן טבל מפריש מעשר שני בטומאה ופודהו (ע"פ לשון הרמב"ם שם הל' ג'). הערל כטמא ואם אכל מעשר שני לוקה מן התורה כדרך שלוקה על אכילת תרומה שהתרומה קרויה קדש ומעשר שני קרוי קדש שהרי נאמר בו קדש לה' וטמא שטבל אוכל במעשר שני אף על פי שלא העריב שמשו (שם הל' ד').
אם נחסר אילו השני לאוין [א"ה כוונתו ללאו שלא לאכול באנינות וכן ללאו שלא להוציא דמיו בשאר צרכי בני אדם חוץ מאכילה ושתיה וסיכה] מטעם דמשמע בפרק הערל (יבמות ע"ג ב') שאינו לאו (ע"פ יראים סי' פ"ז) ואולי שניהם יוצאים ממקרא שנאמר במעשר שני (דברים י"ד כ"ו) ואכלת שם לפני ה' א-להיך ושמחת, ומלשון שמח יש לאסור אונן כעין שמצינו בביכורים (פסחים ל"ו ב' ע"ש), ולאסור שאר צרכים שכל הפרשה מדברת בצרכי אכילה וכיוצא בה ואינן כי אם באזהרת עשה, נמנה לא תבשל גדי שלישי לאיסור הנאה ולא נכלול אותו בכלל האכילה כאשר כללנו (ל"ת ק"מ—קמ"א), ונמנה שלא לאכול בשר פסולי המוקדשין שהוטל בהן מום בכוונה שנאמר (דברים י"ד ג') לא תאכל כל תועבה ומנאו רבינו משה (סה"מ ק"מ), ואין נראה לי למנות זה הלאו שאין זו דרשה גמורה שהרי בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות ל"ד ב') משמע גבי בכור שהטילו בו מום שלא ישחוט עליו משום קנס (ע"ש ל"ד א' תד"ה ומי), ולי נראה למנות שלא יאכל ערל במעשר דגרסינן בפרק הערל (יבמות ע"ד א') מנין לערל שאסור במעשר נאמר ממנו בפסח ונאמר ממנו במעשר מה ממנו האמור בפסח ערל אסור בו אף ממנו האמור במעשר ערל אסור בו ולא כמו שביארנו למעלה מלשון קדש, ולאו שני שלא לאכול קדשי מזבח באנינות שנאמר (ויקרא י' י"ט) ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' ואם תאמר שזה אינו לאו אלא איסורו יוצא ממה שנאמר בקדשים (במדבר י"ח ח') למשחה לגדולה כדרך מלכים (זבחים צ"א א'), נמנה הא דגרסינן בירושלמי דסנהדרין בפרק אחד דיני ממונות (פ"ד ה"ו) וגם בגמרא שלנו מביאה (סנהדרין ל"ג ב') העד שהעיד בדיני נפשות לא ילמד באותו הדין לא זכות ולא חובה שנאמר (במדבר ל"ה ל') ועד אחד לא יענה בנפש למות, ומקרא יתר הוא לדרשה זו שהרי כבר נאמר (דברים י"ט ט"ו) לא יקום עד אחד באיש וכן פירוש המקרא העד שהעיד בנפש למות לא יענה אחר כך לא זכות ולא חובה אלא יעיד וישתוק אבל בדיני ממונות מלמד זכות וחובה.
<h2>דף עד.</h2>
מעשר שני ניתן לאכילה ושתייה שנאמר ואכלת לפני ה' א-להיך, וסיכה כשתייה (רמב"ם מע"ש פ"ג הל' י') כדאמר ר' סימאי בפרק הערל (יבמות ע"ד א') ולא נתתי ממנו למת הא לחי דומיא דמת נתתי והיא סיכה ששוה בחיים ובמתים ומקשינן ואימא ליקח לו ארון ותכריכין אמר רב אשי בעינן לא נתתי דומיא דלא אכלתי מה להלן מגופו אף כאן מגופו, ואסור להוציאו בשאר צרכיו כגון שיקח בו כלים או עבדים או בגדים וקרקעות שנאמר לא נתתי ממנו למת כלומר לא הוצאתי אותו בדבר שאינו מקיים את הגוף, ואם הוציא ממנו בשאר דברים אפילו בדבר מצוה כגון שלקח ממנו ארון ותכריכין למת מצוה הרי זה אוכל כנגדן בתורת מעשר (רמב"ם שם) כמו ששנינו בפרק קמא דמעשר שני (מ"ז).
